עוד סיפורים 

יאיר ניצני/ההפרעה הקטנה שלי

הלכתי לשמוע את הרצאתו, הוא גולל סיפור בשפה קלילה שזורה בהומור. בגובה העיניים. בסיום ההרצאה הוא התנצל שהוא לא בדיוק הכתובת לעזור לאותם הילדים-נערים שסובלים מהפרעת קשב וריכוז. טוב, גם אני לא מלחינה שירים וכותבת. "טוב, כל אחד עוסק במה , שהוא יודע הכי טוב", חייכתי

:מתוך ההרצאה

אני יודע שיש כאלה שמרכלים עלי, שמצביעים עלי מאחורי הגב, שמתלחשים. שאומרים, "הוא דווקא נחמד. עליו לא היינו מאמינים". אבל השמועות נכונות. אין לי מה להסתיר. זה אני.

סיפורנו מתחיל בשנות השישים. עבדכם הנאמן, נער ביישן וסמוק לחיים, הולך כמו כולם לבית הספר. הולך, אבל לא ממש לומד. למעשה, המועצה הפדגוגית הפיצה את הקלסתרון שלי בין כל בתי הספר בצירוף אזהרה. התקשיתי להתרכז בשיעורים, נכשלתי במבחנים, לא הכנתי שיעורי בית, וביליתי בחצר יותר מאשר בכיתה. מורה אחת אפילו קראה לי פעם טמבל. בחיי.

בבית עצבנתי את כולם. אהבתי מאוד לתופף, אבל על הכל – סירים, מחבתות, שולחנות צלחות, כוסות, ובצהריים על העצבים של השכנים. בזמן הנסיעה באוטו הייתי סופר כל דבר שחלף על פני. בתום נסיעה מתל אביב לחיפה הודעתי לכולם כמה פסים לבנים יש על הכביש וכמה מכוניות אדומות עברנו. ידעתי במדויק כמה עמודי תאורה יש בין נתניה לחדרה וכמה עצים יש ברחוב הראשי של בנימינה. הייתי גרסה מוקטנת של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, רק שהמידע שלי לא עניין אף אחד, אפילו לא את מע"צ.

הורי לא ייחסו חשיבות מרובה לשיגעונות שלי, ואני ממש לא כועס עליהם. כל עוד לא הפרעתי לאבא בנהיגה, הכל היה סבבה. הם גם לא התרגשו מהישגיי הדלים בלימודים. המדינה נלחמה על קיומה, אנשים רצו ממלחמה למלחמה, ולאף אחד לא היה זמן לברר מה קורה עם הילד בבית ספר. הילד סופר באופן כפייתי? זה אימון טוב לספירת קלוריות בעתיד. הוא מכין שיעורים עם מוסיקה? גם בטהובן. הוא מפהק ברגע שהוא פותח ספר? מה לעשות, הספר משעמם.

התקשיתי להתרכז בשיעורים, נכשלתי במבחנים, לא הכנתי שיעורי בית, וביליתי בחצר יותר מאשר בכיתה. מורה אחת אפילו קראה לי פעם טמבל. בחיי.

גם לי לא היה מושג מה עובר עלי. הייתי בטוח שכזה אני – דפוק, וזהו. אנחנו, התלמידים המאותגרים, זכינו להיות מתויגים כדבילים, עצלנים או אסטרונאוטים. אם במקרה אחד מאיתנו נחשד כבחור חכם, למרות הציונים הרעים, הוא מייד זכה בתואר המפוקפק "לא ממצה את הפוטנציאל", בליווי פרצוף חמוץ של המורה.

ההורים שלי ושל ילדים כמוני היו אורחים קבועים במשרד המנהלת. בשלב מסוים אימי שקלה לגור בשכירות באולם ההתעמלות, כדי לחסוך את הריצות לבית הספר כל שני וחמישי. מורה אחד (השם שמור בקלמר) אף ניסה לשכנע אותי לעזוב את בית ספר וללכת למכור פטרוזיליה בשוק, בטענה שממני לא יצא כלום. אשתי טוענת שהוא צדק.

אוניברסיטה אחרי הצבא היתה בשבילי מדע בדיוני, משום שעם הציונים שלי יכולתי להתקבל אולי ללימודי הכנת טוסטים באקדמיה ע״ש לומומבה בקונגו. אהבתי מאוד מוסיקה, אבל לא שרדתי את שיעורי הנגינה. עד היום אני לא ממש קורא תווים אלא מנגן על בסיס שמיעה, ובמקרים קיצוניים, על בסיס מישוש. התקשיתי להחזיק בעבודה קבועה והשתעממתי מהר. החיים גלגלו אותי בין שלל עבודות: טכנאי קול, קלידן בלהקת רוק, מלחין, תמלילן, קומיקאי, איש חברת תקליטים, מגיש רדיו וטלוויזיה, יועץ תוכן, יזם הייטק, האשם תמיד ובעל טור בעיתון. למרות המגרעות המצוינות לעיל הסתדרתי בחיים, ואין לי טענות.

(ותודה לעורך שחוסך מכם מדי שבוע את שגיעות הקטיב שלי)

החיים יכלו להמשיך לזרום כרגיל, אלמלא החלו הבנות שלי לגלות סימנים מדאיגים של "טרום ניצניזם", כולל הסימפטומים שסיפרתי עליהם. בעודי מלווה את אחת מהן לאבחון תפסה אותי הפסיכולוגית ואמרה: "כמו שאתה מתנהג ומתאר את עצמך, אתה סובל מהפרעת קשב". באותו רגע החלטתי לטפל בעצמי. אחר הצהרים הפסקתי. לקחתי קצת ריטלין וקראתי חומר, אבל בגיל 50, אתה זה מה שאתה. מי שאוהב אותי ימשיך לאהוב אותי גם אם אני אשכח את הפגישה שקבענו וגם לא אתקשר להתנצל.

אני מביט בבנות שלי מנסות להכין שיעורים, אני רואה את הפיהוקים הגדולים שכמעט בולעים את השולחן, ומזדהה איתן לחלוטין. אבל הן דגם הרבה יותר משוכלל. אני הכנתי שיעורים לצלילי מוסיקה; הן עושות שיעורים עם טלוויזיה דולקת, מחשב פתוח, אייפון שמשמיע כל שלושים שניות קרקור אחר, ועוד הפרעות שבטח מוציאות אותן מריכוז (או מכניסות לריכוז, תלוי את מי שואלים).

אבל אין רע בלי טוב. אשתי עשתה לי אאוטינג, ובאחד המפגשים עם המאבחנות של הבנות, היא המליצה למאבחנות להזמין אותי לספר את קורותיי בכנס לפסיכולוגים והורים. אחרי שייללתי לה כמה ימים על המלכודת שטמנה לי התיישבתי והכנתי את ההרצאה. הייתי נרגש מאוד: סוף סוף יש לי הזדמנות לקטר באופן ציבורי, ועוד מול 300 יועצים חינוכיים ופסיכולוגים ולספר להם כמה קשה לי בחיים.

האירוע עבר בהצלחה, ובסופו הקהל זרם אלי מצויד במחמאות ובקריאות תמיכה. ואז קרה עוד דבר. נהייתי מוקד עלייה לרגל למאותגרי קשב מכל הארץ. פניות החלו להגיע מכל מיני ארגונים שביקשו ממני לבוא ולדבר. כמובן שהייתי נענה לכולם אם לא היתה לי הפרעת קשב.

השבוע היה השיא. שירות בתי הסוהר, בכבודו ובעצמו, קיים כנס על הפרעות קשב בקרב אסירים וזימן אותי להנחות פאנל מומחים. ישבתי בין שלושה פסיכולוגים והקשבתי עד כמה שיכולתי. מתברר שיש קשר הדוק בין הפרעות קשב לבין עבריינות. התסכול והבעיות בלימודים, ביחד עם ההזנחה בבית, דרדרה רבים לפשע.

אני לא יכולתי להירגע. הפרעתי וסיפרתי בדיחות. "דוד תמיד סבל מהפרעת קשב. אמרתי לו, דוד, לגנוב מכוניות זה לא עבודה. אבל הוא לא הקשיב לי". אחד הפסיכולוגים איים עלי שזו פעם אחרונה שהם מזמינים אותי, ושאם לא אפסיק להפריע יגרשו אותי הביתה.

בכל יום עוד ועוד הורים מודאגים פונים אלי לעצה, אבל אני לא בטוח שאני הכתובת. אני ממש לא המומחה שיגיד להם מה נכון עבור הילד שלהם, בעיקר לא אם לתת תרופות או לא. אבל מניסיוני אני יכול לומר בוודאות שחיבוק חם, הבנה והרבה סבלנות לא יכולים להזיק. מה שטוב זה שאפשר להשיג אותם גם ללא מרשם רופא.

  • Facebook

 050-4403-404

@ כל הזכויות שמורות למירית שגיב | זכרון יעקב